כתבת אורח: ביקורת על האלבום החדש של סיה!

לראשונה בפרופסור פופ, לאור הביקוש, אכן נכתבה ביקורת על אלבומה החדש של סיה. אך החלטתי לעשות משהו מעניין ומרענן והפעם לא אני זה שיכתוב את הביקורת, אלא אתן לאורח כבוד לכתוב אותה עבורכם. לראשונה באתר, כתבת אורח של אדם מוכשר על "1000 צורות של פחד" - של סיה, הזמרת האוסטרלית, שכבשה את כולנו ב-2014 עם הלהיט העוצמתי "Chanadelier"'. קריאה מהנה!

_________



סיה, רק אנושית

וודאי סוביביי הבחינו בחיוך המטופש שנסוך על פניי בעודי יושב באוטובוס בעוד נסיעה ארוכה וטיפוסית של החייל הממוצע לפני סוף השבוע; כשדגם חדיש ויותר-מדי-יקר של BOSE צמוד לאוזניי, נגן מתחמם בכיס המדים והפנקס שבידי מתמלא בהערות ושרבוטים שביומם יהפכו להיות ליבתה של ביקורת זו. לא לנוסעי האוטובוס אני חב את ההסבר לאותו חיוך, אם כי לכם הקוראים את השורות הללו המסוגלים להבין את האירוניה המשעשעת שטומנת בחובה הסיטואציה: 
אפשר לטעון כי "1000 Forms Of Fear", השישי במספרו מבית היוצר, הוא אלבום הפוסט-פריצה הראשון של סיה. שמה של הזמרת האוסטרלית אומנם מצלצל בעונג כבר שנים באוזני חובבי הז׳אנר בזכות מעט להיטים מינוריים ואזכורים באותיות הקטנות של כריסטינה אגילרה, אך את ברכתה החמה אל מרכז התודעה קיבלה סיה בזכות המעמד המפואר ככותבת שעומדת מאחורי רזומה צעיר אך שמן ומגוון של להיטים מהשנים האחרונות; החל מהקלאב-באנגר "Titanium" של גואטה בביצועה (הגרסא המיועדת של מרי ג׳יי בליג׳ נזנחה על רצפת הסטודיו בלב שלם) ועד לבלדה העוצמתית וכל-כך אופיינית שכיכבה במצעדים תחת שמה של ריהאנה.
והנה אני. האוזניות על ראשי, העט בידי. החיוך הטיפשי נבע מההנאה שבהבנה שהסיטואציה המינימלית שאני חווה כרגע כמבקר מוזיקה היא הסיטואציה ממנה נבנתה סיה, תחילה ככותבת ואחר כך כיוצרת. מכאן זה התחיל, כשבידה עט ובראשה מנגינה. המוזיקה זורמת בחן מהראש אל היד, מקשקשת רשמים ראשוניים ונקודות עניין ושיא.
ההתמסרות אל המוזיקה בנתה את סיה - ראשית ככותבת ואחר כך כשם דבר - ואילו סיה מעבירה את השרביט אלינו, השומעים, להתמסר אליה ולהבנות ממנה כבני אדם.

וכבני אדם, היא מפצירה, עלינו ללמוד מטעויות העבר. להכיר בהן וללמוד מהן. "1000 Forms Of Fear" נבנה על אלף טעויות ואלף חרטות.
על כן סיה מאמצת פנים חדשות, חסינות - ואלו שקופות. היא כותבת את המניפסט האנטי תהילתי בשם טרגדיות אפלות מעברה וממתגת את הקארה הבלונדיני כספק סימן היכר אישי ספק סמל מסחרי. בו זמנית היא האנטי-גיבור, הפרוטגוניסט והאנטגוניסט בסרט ״התהילה״ בו היא בדיעבד בכלל לא משחקת (מטאפורית ומילולית: כדוגמאת הקליפ המבריק לסינגל המבריק-עוד-יותר ״Chandelier"). או לכך היא מתיימרת.
כשם שאינו פחות ארטיסטי, גבה של סיה המופנה אל המצלמה אינו אלמנט פחות מסחרי מאשר הביצה ממנה בקעה ליידי גאגא. היהירות המתיימרת אינה חורגת מהנורמה התעשייתית - ״בשם האומנות״ - אלא רק מדגישה, מעט בצביעות, שהפעם סיה באה לשחק את המשחק בתנאים שלה. וכעת, משלמדנו, לטעות זו כבר לא אופציה.

אני יורד בתחנה המרכזית בבאר-שבע וחולף בפאתי החנויות בדרך למסוף ולאוטובוס הבא שיקח אותי הביתה. כמו באורך פלא, "Pretty Hurts" מהדהד שתי חנויות לפני זו המנגנת את ״You Lost Me" ואני משוכנע שאותה ילדה בשמלה כחולה שכמעט ודרכה עליי מלמלה לעצמה בשקט ״I'm bulletproof, nothing to lose".
אם נכיר בטענה שאלבומה החדש של סיה הוא הראשון שזוכה לבמה התואמת לחומר ממנו קורץ, אנו נכיר למעשה בסיטואציה לא-מוכרת המכריחה את הסגל האומנותי לקחת סיכונים עסקיים. שמה של סיה הולך לפניה, אך קהל הפופ הצעיר שאימץ והילל את שמה בשנים אלו מכיר אותה יותר ככותבת ומשמעותית פחות כמבצעת, מה גם שהיכרותו עם להיטי דאנס בחסות הדי-ג׳יי הצרפתי לא משקפת את תוצריה הטבעיים שצפויים היו למצוא את דרכם אל האלבום החדש.
בין ז׳אנרי המוזיקה השונים וסטנדרטי הליריקה הגבוהים טמון פוטנציאל עצום לחדשנות וגישור. על כן, בבחינת האלבום יש להכיר באתגר הלא-בנאלי שעמד בפני סיה כאמן (כעת) מיינסטרימי פורץ: להמציא את עצמה מחדש תוך שימוש באלמנטים המוכרים.

לטובת השבחת אותם אלמנטים מוכרים חברה סיה אל שותפים ותיקים כדוגמאת גרג קרסטין, הדומיננטי שבחבורה, ופרטנרים מפתיעים כדוגמאת דיפלו בצורת דואט מצוין עם דה-ויקנד, "Elastic Heart" (ששוחרר במקור כחלק מפסקול הסיקוול ל״משחקי הרעב״) הבולט במקומו בזכות הפקה מבריקה ודינמיקה מופלאה ובלתי צפויה. בעזרתם היא גיבשה סאונד מוכר לאוזן המזדמנת עם קריצה לחומרים האישיים שלה תוך מתן דגש על אופי ועוצמה. גם אם הותירו רושם כבנאליות במקצת, משורת ההפקות המובילה את האלבום החדש ניכרת הבנה של הצרכן והחומר האנושי החושק במקצב פעימות הלב ובפריטה על מיתרי הרגש. הקיטש מתנדף כשהוא בא במגע עם קול פעמונים וכתיבה מדויקת שלא מותירה מקום אלא להזדהות והפנמה; מהבלדות המדוברות תבחן "Big Girls Cry" המעוצבת ברובה בשדה סמנטי סנטימנטלי אך מדברת דווקא על החצנה של אותן רגשות. מנגד עומד "Cellophane" שמציב מראה אל מול אור הזרקורים אך מתייחס בדיעבד למאבק הנפשי-פנימי שאותו מעמד גורר. סיה התברכה ביכולת לחקור את אופי האדם על כל פיאותיו. זהו סוד הקסם שלה הבונה את האלבום כפרויקט שאינו מונוטוני אך בעל זיקה משותפת לאופיה של סיה כאמנית פופ (קצת) פחות מיינסטרימי.
אני נהנה מהתחושה שבצורתן המוכרת ההפקות אינן מאפילות על הטקסט, גרעין הקסם של סיה ומקור המים של התמה בכותרת. ״1000 Forms Of Fear" מחזיק מתחילתו ועד סופו בחתימה אישית וברורה שלאו דווקא מצביעה על תהליך טבעי או צפוי של התבגרות והחכמה אלא על התפכחות והשלמה. ראו את "Eye Of The Needle" שנכתב במודעות אין-קץ, באירוניה ולמעשה בהשלמה עם חוסר היכולת שלה להאבק בצער. כאחד מהשירים המובילים הוא לא משקף הארה כמו קבלה והתמודדות דרך שיתוף וכמיהה לסימפטיה. האלבום, כגוף מוזיקלי שתחת חסותה של סיה מתהדר בביטוי ורבאלי רב גוני, מתעד בלשון צבעונית מסע שאינו עוסק באותם פחדים אם כי בהתמודדות איתם: שהרי אלף צורות של פחד אינן דבר אלא אלף צורות של אנושיות. אנושיות בהתגלמות של חמלה עצמית, כניעה, חמדנות, כמיהה לחופש, שברון לב, התמכרויות, חולשות, מאבק בחששות וברגשות ואהבה.

בבחירתה להעדר מעדשות המצלמה, ציירה סיה את אותו הפחד כחסר פנים אך בירכה אותו בקול ובכך האנישה אותו.
בהגשה ייחודית (על גבול האייקונית, יש שיפליגו) המתנגנת במקצועיות ובגוון מכשף היא צבעה את האלבום בקשת רחבה של ביצועים; המוצלח הוא דווקא המצטייר כאדיש מכולם, ״Fair Game", אך נוצץ בזכות אותו חיבור אישי וכן של סיה לליריקה המתוחכמת לה נתנה חיים. החיבור האישי מאפשר לה לשלוט בשירה ולענג את השומעים ברגש נקי וכנה. הבחירה לנטב את המוטיבים בטקסט יותר אל הרמה העממית והישירה ופחות להתהדר בציוריות האופיינית לסיה מוכיחה עצמה כמשתלמת בתחושת האותנטיות העופפת את החומרים. כשהיא עודנה בלתי נראית ובכל זאת עירומה וטהורה, סיה מתעלת את המלודיה והיא אדון למילה. היא מובילה את השומעים בבטחה במוזיאון קולי המאיר מוצגי אימה כיצירות אומנות, עוטפת אותם ומציגה פיתרון אישי וכנה להתמודדות הבסיסית ביותר עם הפחד שבנו, עם האנושיות שאנו נואשים למצוא בעצמנו ולקבור בנבכינו.

אני מגיע הביתה ושוב קול מוכר ויפיפה מתנגן מהרדיו, מבטיח לחיות כאילו אין מחר. אבל אני יודע שהמחר שלה מובטח, היא הרוויחה את זה.
כי בהיותו מעין בסיס לרפלקציה עצמית אודות הצמתים בחיים, ״1000 Forms Of Fear" מצליח לחבור לנקודה אישית וסובייקטיבית בדעת (ולעיתים בלב) השומע מבלי לוותר על משחק פופ-אינדסטריאלי היאה לכוכבות מהשורה הראשונה. סיה משווקת חומר ידידותי לרדיו שבכל זאת אינו אנמי ושומר אמונים לאמת שלה; גם אם, בסופו של דבר, היא אמת לא כל כך אמיתית. זה רק אנושי.


המומלצים: Chandelier, Fair Game, Elastic Heart, Free The Animal, Cellophane