 |
| עטיפת האלבום. |
אבל באותו שבוע, היא הציפה את חשבון האינסטגרם שלה בתמונות שחורות, שמסמלות כי משהו חדש עתיד לקרות, וכשמסתכלים על כל התמונות השחורות, רואים כי רשום "BWET" שזה ראשי תיבות של שם האלבום שלה.
אז אזליה נתנה לכולנו רמז קטן, וידענו כי עתיד לקרות משהו, רק לא ציפינו שהאלבום יצא במכה אחת!
וכך היה, חמישי בערב, לפני שבוע וקצת, ה-6 לנובמבר, התחילו לדלוף שעות אחדות לקראת השחרור הסופי של האלבום כמה הצצות ושירים מלאים ברשת. בערב, אצלנו, כבר האלבום היה זמין לאייטונס.
וכשהתבוננתי בעטיפה לראשונה אמרתי "מה זה החרא הזה" - נראה קצת לא מושקע, חובבני, לא מיוחד כמו עטיפות אחרות שלה (סינגלים) שאני יכול להצביע עליהן בכיף. או פאן מיידס שמעריצים הכינו.
אבל אז, מישהו בא ואמר "אני חושב שאלבום צריך להציג הרבה יותר מאת הפנים היפות של האמן. הוא צריך להציג את האלבום עצמו ומה שמאחוריו"
והוא צדק.
כשאני מסתכל אחרי שבוע על העטיפה של האלבום, היא מייצגת כלכך יפה את האלבום. באופן כלכך מדוייק.
ראשית, האלבום הוא אלבום היפ הופ, עם נגיעות של פופ ו-R&B והמון סימפולים. במפרט הטכני, יש צלילים שהם בעיני יותר קלאסיים ואורבנים, מאידך, הפקות יותר עדכניות שמסונכרנות עם ההפקות של ימינו.
למרות ההפקות העדכניות, האלבום הזה לא נשמע כמו אלבום היפ הופ סטנדרטי. הוא כן מביא משהו מעבר. סאונד הרבה יותר מרענן. משהו שקורץ לעבר, קורה בהווה, ואולי עתיד להשפיע על העתיד.
בעטיפה כמו שתראו, תראו תווי מוזיקה, על רקע שחור, ומתוך המסך השחור, נגזרת דמותה של אזליה, כמאין רקדנית בלט (רואים רק את החלק התחתון), כאילו היא חלק מהתווים (הקריצות מהעבר) אבל גם מביאה משהו חדש, שהוא היא. היא עצמה. אל התווים האלו. (ההפקות העדכניות)
והאיזון הזה, שבא לידי ביטוי גם בקו המוזיקלי של האלבום, בא לידי ביטוי גם בעטיפה. עניין התווים (צלילים קלאסים) עם אזליה בנקס עצמה, שהיא אמנית היפ הופ בת ימנו.
 |
| תמונה מהקליפ של "Luxury" שבאלבום |
כן, על פניו, האלבום יכול להתיימר להיות לא מגובש מבחינת קונספט מוזיקלי. שירים כמו "Idle Delilah" או "Give me a chance" אל מול שירים כמו "Chasing time" או "Luxary". יש שיגידו שזה חסרון, שזה מעיד על "בריחה מוזיקלית".
אך מנגד: זו האומנות שלה. לפחות בעיני. ככה היא הייתה תמיד. אזליה בנקס תמיד הייתה מעבר למוזיקת היפ הופ משעממת שהגדירו כבר מלפני כמה עשורים אחדים. אזליה בנקס תמיד הייתה גם מעבר למוזיקת היפ הופ בלבד. אזליה בנקס עסקה במהלך הקריירה שלה בכמה סגנונות, אך עם זאת, שמרה בכבוד על הקו הברור שלה: היפ הופ, פשוט, בדרך שלה. ואם הייתי מקבל אלבום לא אחיד בסגנון המוזיקלי שלו, כבר הייתי מניח שמשהו פה לא בסדר..
אז מה יש לנו? שש עשרה רצועות. מתוכם: שישה שירים נחשפו קודם לכן. (BDD, Chasing time, Yung rapunxel, Heavy metal & reflective, 212 ו- Luxary) ועשרה שירים חדשים.
קריצות מהעבר אמרנו? האלבום מכיל שש עשרה רצועות שאחת עשרה מהן מסמפלות שירים ישנים, לא של אזליה כמובן. סימפול משמעו לקחת משיר ישן לחן או חלקים מהשיר (באישור כמובן, כל זה חוקי לגמרי ואף משהו שכיח שקורה לרוב בתעשיית המוזיקה. בעיקר בתעשיית ההיפ הופ והראפ) הישן, אל השיר של האמן שמסמפל.
 |
| Azealia banks T in the Park 2013 |
כבר בהסתכלות ראשונית על שמות השירים: שם של שיר אחד תפס לי את העין כמו שצריך. "Ice Princess", רצועה מספר תשע באלבום. צלילים, צלילים שהתחילו את השיר הזה, בצורה כה נעימה, משרים אווירה מסויימת, שאני מאמין שאזליה מנסה ליצור כאן. צלילים נעימים לצד ראפ זועם יותר שאומר ללא ספק דברים לעניין. אל פזמון די לא צפוי, שיכול בקלות לגרום לשיר הזה להפוך ללהיט עם המיתוג הנכון. המילים ממש מרגשות אותי. למרות שהשיר ע"פ אזליה מדבר על האופן שבו היא לוקחת למישהי את הגבר, בעיני הוא הרבה יותר עמוק מזה. אני לקחתי אותו לכיוונים אחרים לגמרי. של להוכיח את עצמך, של להיות אופטימי ולחוש את השינוי. מעבר, אהבתי מאוד את הדימויים והמטאפורות שהיא לוקחת לאורך כל השיר כדי להראות כמה היא "נסיכת הקרח" וכמה היא טובה בזה. דימויים של קרח וקור שמסמלים אולי אדישות מסויימת, קרירות איזון ויציבות. "אני קרה יותר מדצמבר", ולדעתי, את גם יותר חמה מאוגוסט. השיר האהוב עלי באלבום ללא ספק, ואני כ"כ מרוצה ממנה וממנו.
"Jfk" ו- "Soda" הם שני הרצועות האהובות עלי מייד אחרי "Ice Princess". השיר "Soda" מעבר לזה שהוא הרצועה הכי כיפית כנראה באלבום, הוא גם השיר הכי כיפי באלבום. בעיני: אפילו בחירה נכונה לסינגל. שיר כיפי, זורם, ואני מאוד אוהב את ההפקה הקלילה שבאה אחרי שירים קצת יותר אפלים וכבדים באלבום.
"JFK" בעיני הוא בין החזקים של אזליה מבחינת ביצוע. מעבר, ממש אהבתי את הראפר שהיא אירחה. רואים את האוזן המוזיקלית ואת הבחירות המוזיקליות של אזליה בשיר הזה. אחרי שהראפר מסיים את הבית שלו, יש מנגינה נורא מיוחדת בעיני שללא שום צל של ספק עושה את השיר. הרשים אותי נורא!
אזליה בנקס הוציאה שלושה סינגלים. אחד באפריל 2013, ואחרי ריב גדול עם חברת התקליטים שלה, האלבום נדחה, נדחה במעל שנה. הסינגל הראשון הוא "Yung rapunxel" והוא בשלישיה שלי באלבום עם הסינגל השני "Heavy metal & Reflactive" - הם לא השירים הכי קליטים בעולם, ואולי בחירות לא כאלו טובות כסינגלים מבחינה מסחרית, אבל בעיני, הן הבחירות הכי טובות לסינגל מבחינת קונספט. השירים הללו מייצגים בצורה הכי טובה בעיני את האלבום הזה. והם בעיני גם השירים הכי טובים של אזליה. הכיוון האפל שלהם עשה חסד לאנשים שחיכו לאלבום ואני חושב שבסה"כ התוצאות היו חיוביות. מעבר שהם שירים מדהימים, הקליפים שלהם ואו בעיני. במיוחד של "Yung rapunel"
הם ללא שום צל של ספק בנו אותה לכבוד האלבום החדש.
"Chasing time" הוא הסינגל השלישי, הוא לא אחד השירים האהובים עלי באלבום. הוא מאוד כיפי, זורם וקליל, אבל אין לו את היחוד שיש נגיד ל- "Soda" בעיני, שהם אמורים להיות על משבצת די דומה. "Chasing time" שיר טוב ואין לי טענות. אני גם שמח שהוא באלבום, כי הוא השיר הכי פופי באלבום, ואולי היחיד במשבצת, וכמו שאמרתי, אני אוהב שאזליה מרבה בסגנונות, וכשהתוצאות מעולות (גם אם הן לא מפילות אותי מהכסא) זה מעולה בעיני.
"Luxury" ו- "212" הם שני שירים ששמענו עוד מ-2012. "Luxury" אחד מחמשת השירים האהובים עלי שלה, והלוואי שתמשיך ליצור שירים בסגנון, כי הבעיה שאין יותר מדי כמוהו באלבום. בעיני "Chasing time" היה ניסיון ליצור משהו כיפי וטוב כמוהו. אם היא הביאה את "Luxury" היישר מהמיקסטייפ, סימן שהיא אוהבת אותו ממש, וכן גם אני. היא כנראה חושבת (ובצדק) שהוא יעזור לאלבום להימכר יותר כי הוא בין השירים המוכרים שלה, וגם פה היא צודקת. הוא מעולם לא היה סינגל, ויצא לו רק קליפ, והוא כבר הקליפ הרביעי הנצפה ביותר שלה!
"212" היה חייב להיות באלבום, הלהיט היחיד של אזליה בסדר גודל עולמי. היישר מה-EP שלה. קרוב ל-80 מיליון צפיות, שיר שהצליח באירופה ונחרש בערוצי ה-MTV. שיר שבאמת בנה אותה, ולא רק לקראת האלבום, אלא בכלל. שיר מדהים בעיני. מדוייק וטוב. רק שלהבדיל מ- "Luxury", הוא קצת נמאס עלי אחרי שנתיים וחצי. את "Luxury" אני אוהב ושומע ממש עד היום. הוא ללא ספק עבר את מבחן הזמן אצלי. שלא תטעו: גם כיף לפעמים לשמוע את "212" וזה מה שאני עושה, וזו גם אחת הבחירות הכי נבונות שלה באלבום, לשים אותו שם.
אז אחרי שבוע וקצת, נתתי לעצמי לעכל את האלבום הזה כמו שצריך. הוא הרבה יותר מתחכם ממה שאתם חושבים. גם בצלילים ובהפקות, גם בכתיבה שבעיני הייתה מצויינת, וגם בהוויה הכללית של האלבום אחרי כל הדברים שהיא עברה כאמנית במהלך השנים האחרונות. כל הריבים, הסירובים, הבעיות עם חברת התקליטים שלה, וכו'.
מעבר לשמונת הרצועות שהרחבתי עליהן פה, יש עוד שמונה, עשר רצועות שכל אחת עולם ומלואה.
אם אפרט על כל אחת זה יאבד מהערך של מה שכתבתי כאן. אם אפרט על כל אחת זה לא יגמר לדעתי. ואם אפרט על כל אחת אני סתם אהרוס את כל הציפיות של כל אלו שינסו עכשיו את האלבום.
וזה אלבום שבעיני חובה לנסות, לכל אוהבי הפופ, לכל אוהבי ההיפ הופ - האלבום הזה יוצר איזון מדוייק מבחינתי. זה כן משהו שרובכם תוכלו להתחבר אליו. וכנראה ש-3 שנים+ של עבודה, השתלמו להן, סוף סוף.
תודה רבה על הקריאה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה