עטיפת האלבום |
אבל בואו נחזור שנייה לבלאדות, לשיר שהכרתי בתקופה שהכרתי את "Mannequin factory" ושמו הוא "How do you love someone" - שיר שפורצלו כתבה עבור אשלי טייסדיל שהוציאה בסוף העשור הקודם את אלבומה "תענוג האשמה". (כולכם מכירים את אשלי! נו.. זו מהיי סקול מיוזיקל! כן זו) והאמת? ששמעתי את שני הגרסאות, והגרסה של פורצלן פי מיליון יותר נוגעת. "איך אתה יכול לאהוב מישהו, מבלי להיפגע?" כולנו יכולים להעיד שאהבה זה לא דבר קל, חלקנו בטח חווינו, וחלקנו בטח נחווה ועוד נחווה בעתיד, אבל לכולנו זה ברור שעסק קל זה לא. פורצלן מתארת במילים ברורות מאוד מצב שבו צד אחד במערכת היחסים נפגע. שיר נוגע וממש טוב שללא שום צל של ספק מתברג עם "Mannequin Factory" לשיר האהוב עלי שלה. "Too much of not Enough" מצטרף לשלישיה כעוד שיר שהכרתי ביחד עם "Kisses lose their charm" עם שמיעת האלבום ונורא אהבתי. בדלת מד-טמפו מעולה, שאולי יכולה להישמע לכאורה די מיושנת ל-2015, אבל עדיין, יש בה את הקסם שלה.
אבל אני לא נותן להם קרדיט כזה גדול כמו הארבעה שציינתי למעלה, הם בסדר גמור אבל לא כבשו אותי כ"כ, כמו כל האלבום הזה, ועכשיו הגיע הזמן לדבר על היצירה עצמה כיצירה וכמכלול אחד גדול. אם נתעלם מהנתון שבו האלבום היה אמור לצאת לפני כ-4 שנים לפחות, האלבום הזה פשוט לא כבש אותי כמו שציפיתי. יש בו כמה רצועות שהיו לי סתם מיותרות, כאלו שאם הם לא היו באלבום לא היה לי רע או בסגנון כמו "Curiosity" לדוגמה. אבל בכל אלבום יש את הרצועות החזקות ואת הרצועות היותר חלשות, זה בסדר, לא ציפיתי כאן למאסטרפיס אם אהיה כנה. סתם מציין עובדה שהיה אפשר לוותר על כמה שירים פה ושם. הבעיה השנייה שלי עם האלבום זה שהוא כבד מאוד. 17 רצועות ולי באופן אישי היה קשה לשמוע את כל האלבום מתחילתו ועד סופו מבלי לרצות להעביר. אני לא אשפוט ואגיד שאני אוהב אלבומים שהם לא גדולים מבחינת כמות הרצועות, כי אין לי בעיה שזה קורה, אבל שיהיה איזון מסויים, שיהיה אמירה מסויימת שתגרום לי לא להתייאש לקראת הסוף. התחלתי קצת לאבד את זה אחרי 13 שירים - אבל אי אפשר לשפוט את פורצלן מהסיבה הפשוטה שהאלבום דלף והיא לא הוציאה אותו, אז האשמה בכלל לא באה אליה, אלא אשמה כללית אם שוב פעם נתעלם מהדליפה ונתייחס לזה כאלבום לכל דבר. הבעיה השלישית והמרכזית ביותר היא שפורצלן באה לכאן עם ייחוד מסויים, היא משלבת צרחות אל מנגינת פופ אלקטרונית וזה יוצר קומבינציה מגניבה מאוד. ציפיתי דווקא שהשירים האלו יכבשו אותי באלבום, ודווקא הבלדות כבשו אותי יותר. 4 רצועות כבשו אותי מתוך 17. וזה לא משהו שאפשר לציין לטובתה הפעם. וגם מתוך ה-4, שני שירים שהכרתי קודם לכן, וגם ה-2 שירים שכן כבשו אותי הם מכוונים יותר לבלאדה ולא לסגנון המיוחד שלה שציפיתי שאיתו היא תכבוש אותי, כמו בשיר Manniquin Factory. סגנון כזה אני מדבר עליו. כי יש שירים באלבום שהם על אותו סגנון, בתים של רוק-פופ עם הפקה אלקטרונית ופזמון כיפי, אבל שוב, אף אחד מהם לא כבש אותי באמת. ואני חושב שפה היא פיספסה אותי, כי אנשים באים במטרה להתאהב בסגנון הזה אצלה כי זה היחוד שלה בסה"כ בנוסף לבלאדות שלדעתי היא קלעה יותר הפעם, וחבל שהפסדתי צד אחד שלה שציפיתי שדווקא אותי הוא יכבוש.
שלושת הבעיות האלו בסה"כ חלקן באשמתה, חלקן לא - אבל בתמונה הכללית: יש פה הון שירים שהיו צריכים להשתחרר בין 2009-2012 ככה שאיני יכול באמת לשפוט אותה על כך, וכמובן, האלבום עצמו דלף, אז בתמונה הכללית את הטענות שלי איני יכול להפנות אליה וגם אם הטון שלי נשמע די מאוכזב זה כי אני מאוכזב כללית מהחומרים, לא ממנה כיוצרת שהרגע הוציאה אלבום. אני עדיין מאמין בה. פורצלן עובדת על אלבום חדש שכנראה יצא בשנה הבאה או השנה, וכנראה שהוא יהיה "המשחק האמיתי" ואותו נוכל לשפוט לטובה ולרעה מבלי לחוש אשמה מפעט הנסיבות שציינתי לעיל. הפעם פורצלן, אין לך לאן לברוח, ואני מקווה שתכבשי אותי, ואת כולם בפרט, עם מוזיקה חדשה מיוחדת ועניינית כמו שאני מאמין שאת יכולה ליצור! בהצלחה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה