הגשמת חלום - ההופעה של ניקי מינא'ז!

הפינק פרינט מתנגן לי עכשיו ברקע.. אני מעכל. מעכל את זה שלפני חודש (וכמה ימים אם לא נהיה קטנוניים) פאקינג הייתי בהופעה של ניקי. פאקינג הגשמתי חלום.
הגשמת חלום כבר הפכה היום למשפט קלישאתי. אנחנו אומרים "הגשמתי חלום" כשאנחנו פוגשים מישהו שלו חיכינו המון זמן, שאנחנו קונים משהו שחסכנו אליו כמה חודשים טובים, שטעמנו איזה משהו שלא הפסקנו לפנטז עליו כל הסופש.. אבל האמת באמת הגשמנו את החלומות הגדולים שלנו? האם באמת מה שנראה לנו כיום "כהגשמת חלום" במבט רטרו אקטיבי בעוד כמה שנים, הוא עדיין יהיה בגדר "חלום שהוגשם" או "שגעון חולף"? אני חושב שזו היא הדרך הכי טובה למדוד אם זה היה חלום שהגשמנו, או סתם איזה וי שסימנו בדף הדברים שאנחנו רוצים להספיק לעשות עד סוף השנה.


ובכן, מובן לכולנו, אני מקווה, וגם לי, שללכת להופעה של ניקי מינא'ז, זה קצת פחות מקלישאה. קצת הרבה. לפחות עבור מישהו כמוני, שמי שמכיר אותי יודע כמה האישה הזו חשובה עבורי. זה מעבר להערצה. זה 3 שנים שהתבססו ומתבססים על הזיקה שלי כלפיה. אנשים שהכרתי בזכותה, בעקיפין או בצורה ישירה. חוויות שחוויתי בזכותה, בדרך כזו או אחרת. המוזיקה שחיברה ביני לבין קהל ענק שכיום מייצג חלק מכובד מאוד באנשים הקרובים אלי ביותר.
זכרונות, שירים, ואין ספור דברים שצברתי ב"נוכחותה" בחיים שלי.

3>

כשאנשים אומרים "ניקי מינא'ז", הרוב אולי ידמיין תחת, ציצים, ראש שמחבר בין שני אלו ועל הראש פאה. שזה בערך סימני ההיכר הגדולים שלה. ואני לא מאשים אף אחד. ניקי מיתגה את עצמה מתחילת הקריירה ככזו, לקהל הרחב. אבל אנשים מתקשים להבין שיש מעבר. אנשים מתקשים להבין שמדובר בבן אדם, אחרי הכל. לניקי יש אג'נדה מאוד חופשית ומשוחררת, אבל היא דוגלת בנושאים לא פחות חשובים. מיניות, פמיניזם, חופשיות, וכ'ו
הצדקנים הגדולים יגידו על מיניות שזה נורא. ירתעו מאיזה קליפ חושפני כאילו הורידו למכר שלהם את הראש בגיליוטינה לנגד עיניים. אנשים מעדיפים להתרחק, וזה בסדר, מדמויות שכאלו. זו לגמרי בחירה סוביקטיבית ולגיטימית, נראה לי. אבל מה שמשגע אותי, זה הצביעות. הצביעות של לצאת כנגד נשים שכאלו כי הן חושפות את גופן, בזמן שהן לא ירתעו בצורה כזו אם גבר היה מופיע להם בתחתונים כנגד עיניים. בנים ובנות כאחד. בחברה שלנו יש נטייה לבנות חשופות להיתפס כזונות, ולבנים חשופים להיתפס כמשהו ע"פ הנורמה. אני תמיד אעדיף מישהי חושפנית שתהיה אותנטית ותעשה כל מה שהלב שלה אומר לה לעשות תוך כדי שהיא לא פוגעת באף אחד ועושה בסה"כ את מה שהיא רוצה, כאישה חופשיה - מאשר איזו מישהי שתתיימר להיות משהו אחר לגמרי ולא תהיה היא כדי לרצות את קהל המעריצים שלה. לא אנקוט בדוגמאות כי אני לא ברוח שיידית היום, אבל אני חושב שהבנתם את הרעיון. לא להתחבר לניקי זה מובן. האהבה שלי אליה לפני 3 שנים צמחה כשהאנטגוניזם סביבה היה היסטרי. אין לי בעיה עם אנשים שנרתעים ממנה, בסה"כ קשה לי עם צביעות, שזה משהו אחר לגמרי. לא לאהוב זה מובן, אבל לשפוט אותה רק על המיניות שלה ולחרוץ אותה כאמנית מוזיקלית, להשליך את כל מה שהיא עושה לפח רק כי היא העדיפה להביא את האומנות שלה בצורה הזו, זה צבוע, ורע.
אבל בואו נעזוב את זה בצד.

Stay MAD

כשהגעתי למקום, ישבנו בחוץ מ-12 בצהריים וחיכינו להכנס. היינו בין הראשונים בטור של הכניסה המוקדמת ל-VIP. חיכינו שם כ-6 שעות. כשנכנסו, רצנו ותפסנו שורה ראשונה! לא באמצע, אבל בין סוף הבמה לאמצע, מיקום מעולה! חבריי ואני הופתענו לגלות שבאירופה המשמעת שונה משל הארץ גם בהופעות, וכשנכנסו, התבקשנו מהצוות במקום לשבת במשך שעה שלמה ולא לקום. גם כשה-VIP נכנסו אחרינו ורצו לכיונינו, הם ציוו עלינו לשבת. גם כשפחדנו שידלגו עלינו ויתפסו את השורה הראשונה. זה היה מצחיק ומשעשע כמה אנשים היו ממושמעים שם. בניגוד לארץ, שיצא לי להיות פעם ולא פעמיים בהופעות גדולות כמו ריהאנה וליידי גאגא - חתום: קהל שונה.
כשהחל מופע החימום ואסתר דין עלתה להופיע, היו לי אנרגיות, שלא חשבתי שיהיו לי. אחרי היום העמוס והקשה הזה, קיבלתי כוחות מחודשים, וזו רק אסתר דין כן? אחריה עלה טרי סונגז, שכבר לא הייתי חם כמו בהתחלה.. עם כמה שהוא השתדל ונתן אחלה שואו, הייתי כבר חסר איפוק. 8 שעות אני עומד\יושב\רץ\יושב\עומד שוב - אני רוצה את ניקי שלי! כשטריי סיים להופיע שמחתי והרגשתי קצת רע.. הוא בכל זאת נתן את כל כולו. לא אישי הא?
מייד, עוזרי הבמה סידרו את הבמה, התאורה, ההגברה, בתוך כ-חצי שעה, היא עלתה. לא זוכר את השעה המדוייקת, סורי, עם כל האהבה לפרופסור פופ, הדבר האחרון שעלה לי בראש זה לבדוק את השעה לכתבה העתידית!

החל לו הסרטון.. הסרטון של פתיחת הטור. אני רק נזכר ברגעים האלו ומקבל צמרמורת. הסרטון הציג כמה קטעים מהשנה האחרונה שלה. מנסיעות ממקום למקום, פגישות עם סליברטאים, לפני שעלתה לבמה בכל מיני טקסים והופעות - וסיכם בצורה ויזואלית ודרמטית (הכל היה בשחור לבן, עם מוזיקה דרמטית, מגניב לגמרי!) את כל נה שהלך בשנה האחרונה. ולפתע: עולה ניקי מהבמה. כמו אלה. עם כיסוי על הפניה, שמלה שחורה, לצלילי All things go, השיר שגם פותח את האלבום ולא רק את המופע עצמו.
השיר מדבר למי שלא יודע על המשפחה שלה, אבל נושא השיא העולה מהשיר, זה ההפלה שעברה ניקי לפני 16 שנה, כשהייתה בת 16 בערך, שלא דיברה עליה מעולם. שבוע לפני צאת האלבום יצא השיר (תחילת דצמבר) וכששמעתי את הסיפור הצטמררתי כולי ואף בכיתי. מטרוף כמה ילדה סחבה על כתפיה בגיל כה צעיר. לצד אבא אלכוהליסט מכה ומהמר, לצד אמא שהייתה צריכה לגור רחוק מניקי כדי לפרנס את ילדיה, לצד בדידות, ובגרות שכנראה וחוותה על הצד הכואב ביותר, מגיל צעיר.
תמיד הפזמון הזכיר לי מאין שיר ערש כזה.. כאילו היא שרה לתינוק המת. "All things go.. All things go" הכל ממשיך.. אסור לנו להיתקע! העבר זה העבר, עלינו לחיות את ההווה. לכאוב מותר! אבל לדוש בזה יהיה חסר תועלת.
ניקי נראתה בלוק כפי שאמרתי, שמלה שחורה וכיסוי על עיניה. כאילו היא באה להלוויה. להלוויה של הבן שלה. הדברים האלו עלו לי לראש ברגע הראשון שראיתי את הלוק לצד השיר עצמו.
ניקי אח"כ שרה שני בלאדות, I Lied ו- The crying game. לא הפסקתי לבכות.. היד שלי רעדה כדי לשלוח את ידי לכיס להוציא פלאפון ולצלם. היה לי קשה להוריד את העיניים ממנה.. פחדתי להפסיק רגע אחד. פחדתי להפסיד מבט!

אחרי הבכי הקשה, השיר הרביעי היה Feeling myself. שיר שמח ומקפיץ הא? ללא ספק בין החזקים של ניקי. לפחות בעיני. ביונסה הייתה מדהימה גם היא בשיר, וביחד הן יצרו את הלא מובן מאיליו, והביאו באנגר קטלני.
אתם חושבים ששם לא בכיתי? בכיתי ועוד איך! אם אקדים תרופה למכה.. בכיתי עד אחרי החצי מופע! בלי הפסקה! גם בשירים השמחים! רק שהשוני היה כשהשירים השמחים החלו, בכיתי עם חיוך. חיוך של אושר. חיוך של הגשמת חלום. חיוך של "אני לא מאמין... לא מאמין שאני פה!"
הלב שלי עצר בכל פעם שהיא הסתכלה לקהל. היה חשוב לה הקונטקט איתנו. ראו לה בעיניים שהכל אמיתי. ראינו לה בעיניים שהטאצ' עם הקהל היה משהו שבא לה בטבעי, ומשהו שהיה חשוב לה ליישם גם. ניקי מאז ומתמיד העריכה את המקום שעליו היא דורכת. ניקי תמיד לימדה שעלינו להיות אסירי תודה לדברים שבנו אותנו.
Only ו- Truffle butter באו אח"כ. הלהיטים האורבנים הגדולים שלה. רגוע לא נשארתי! שרנו רקדנו קפצנו וצרחנו את המילים! זה היה אולי הרבע שעה הכי טובה בכל המופע הזה. כל השירים המקפיצים האלו עשו לי טוב בנשמה..כל המעברים המיוחדים. זה היה יוצא דופן!

ב- Moment 4 life שהיה השיר השביעי, היא הסתכלה לכיווני, וחייכה. יש לי גם הוכחות!

3:04-3:10

(לא לשכוח ללחוץ על הגלגל ולשנות לאיכות HD מירבית כדי לראות טוב את כל העניין)

אני יודע שזה אולי ישמע קלישאתי שמעריץ אומר: "היא הסתכלה לי בעיניים.. היא חייכה אלי!" אבל את הרגע הזה אני זוכר טוב טוב. אני יודע שהיא הסתכלה הרבה למקום שלנו, אבל דווקא החיוך הזה נקלט לי בראש. מעבר לזה שהוא היה מדוייק ומדהים, Moment 4 life היה השיר האהוב עלי שלה בהתחלה. הוא השיר שחשף אותי אליה. הטעם המוזיקלי שלי התפתח ושירים אחריו כיום הם האהובים עלי ביותר. זה דינמי אני מניח. בעקבות חוויות שאני צובר. אבל ל- Moment תמיד יהיה מקום בלב שלי. לא אשכח איך נכנסתי לחנות בגדים ההיא לפני 4 שנים בערך, צפיתי בה בטלויזיה, הסתכלתי, ולא הכרתי אותה. היא הייתה נראת כמו קליאופטרה (בקליפ) והיפנטה אותי. מעבר לזה שהקליפ היה מדהים, זה גם סוג שיר שאף פעם לא שמעתי קודם לכן. ראפ נשי. משהו חדש לי לגמרי. משהו שכילד לא היה לי כנראה יותר מדי ברזומה.
ההערצה שלי אליה באה רק כמה חודשים אח"כ, זה משהו שנבנה עם הזמן. אבל את הרגע הזה שהתאהבתי בה, לא אשכח לעולם! לכן הרגע הזה היה כלכך עוצמתי בשבילי.. אני זוכר איך התפרקתי. הייתי על סף קריסה. התכופפתי מהבכי מעט והמאבטחת הסתכלה עלי במבט של "אם אתה לא בסדר, אני אוציא אותך להירגע" היה ברור לי שאני לא רוצה להירגע ובטח שלא לצאת! אף אחד לא באמת יחזור לשורה שהוא היה בה אחרי רוגע בחוץ, ומעבר, לא רציתי באמת להירגע. החוויה שחוויתי הייתה מדהימה! עם כל הבכי.. אבל זו תגובה לגיטימית של אותה אישה שהייתה במסגרת תפקיד. זה בסדר.


ההופעות הלכו, הלהיטים הגדולים, Anaconda, Superbass,, Pound the alarm, Va Va Voom וכו, ולי כבר התחילה ההרגשה של זהו. זהו נגמר. זה עומד להגמר. כמה דקות ואנחנו מסיימים עם זה. משהו שארבעה חודשים פינטזתי עליו (ברמה הריאלית, בלי קשר לכל הפינטוזים של לפני כן?) הולך להסתיים תכף. היא סגרה עם שני שירים.
The night is still young שהיה מדהים! בסופו היא אף נאמה קצת ואמרה כמה מילים למעריצים שלה. היה מדהים! ואח"כ, ב- Starships היא הקפיצה את הקהל, הותירה לנו טעם של עוד, הודתה לנו וירדה מהבמה.
היה קשה לי לבכות כי לא עיכלתי. לא עיכלתי שזה נגמר! חבר חיבק אותי ואני אותו, ידענו שזה מסתיים. הוא בכה. העיניים שלי היו רכות קצת אבל הן עדיין לא פצחו בדמעות. אולי כי לא נשאר לי מים בגוף מכל מה שהוצאתי במהלך המופע, או שעדיין פשוט הייתי בהלם. בשוק. בשוק שזה נגמר.

לא מצאתי הופעה ממאנצסטר, הבאתי ממקום אחר
(לא לשכוח ללחוץ על הגלגל ולשנות לאיכות HD מירבית כדי לראות טוב את כל העניין)

יצאנו לבחוץ. עדיין בהלם. קונים את הפוסטרים והדברים שמכרו בחוץ שלה, ובאנו בשאלה לא רצינית למוכר "תביא אותנו לניקי מינא'ז!" הוא אמר "לכו.. היא כנראה תצא מהחנייה!" רצנו מהר לשם. פתאום הכל הרגיש רציני. אפילו לא שאלנו אחד את השני אם אנחנו רוצים את זה כי זה היה ברור כלכך! רצנו בקור איזה רבע שעה ברחובות סביב עצמנו עד שהגענו לחנייה! השעה הייתה 11:30 בלילה. חבר שלא הרגיש טוב הלך למלון ב-12:00 בערך. נשארנו וחיכינו לה עם קווי הפרדה. בקור. לפנות בוקר. היינו מלאי חיים בהתחלה, אך אח"כ כבר הרגשנו שאנחנו פוגעים בעצמנו ובבריאות שלנו. "אז.. אם עד 1:00 היא לא באה.. אנחנו פורשים למלון?" הייתה שתיקה של "כן" מצד כולם. כמו מלאך אחד מההפקה יצא מהשער כמה דקות לפני 1 בלילה ואמר "היא תצא אליכם עכשיו...."הוא לא סיים להשלים את המשפט וכולם צרחו. כולם צעקו את החיים שלהם!

"אל תצעקו.. תחכו.. בבקשה.. היא תצטלם עם כולכם. תהיו רגועים! בלי מצלמות, אנחנו נצלם אתכם איתה! את כולכם"
פתאום ג'יפ שחור עבר. אנחנו רואים אישה עטופה ברעלה ומעיל פרוותי גדול יושבת עם חלונות שחורים.
"זו היא? זו היא?" כולם שואלים אחד את השני.. בום! פותחים לה את הדלת. ואנחנו רואים אותה.. את פאקינג ניקי מינא'ז. אני מדבר על זה עכשיו ועולות לי קצת דמעות.. הצמרמורות חוזרות להתחיל אבל שם לא היה לי את זה. לא הרגשתי שום הרגשה חוץ מהרגשת הקפאון. ניקי עברה ליידי. ניקי עברה ליידי והרחתי אותה. מעבר לזה שהיא ממש נמוכה והגיעה לי לכתף, פחדתי פשוט לשלוח את ידי לכיוונה. פחדתי לגעת בה! זה ישמע אידיוטי, אבל כאינסטינקט ראשוני שלנו אנחנו תמיד מתארים איך אנחנו נגיב כשנראה את האיידול שלנו. "נתעלף" או "נפול על הברכיים" או "נבכה" או "נצרח" או "נגיד לה כמה אנחנו אוהבים אותה" - ככה לפחות אני חשבתי.. אבל ברגע האמת זה קצת שונה. פחדתי לזוז. לא האמנתי שזה קורה. היא הלכה לגוש בצד שמאל, הצטלמה איתנו, הלב שלי נדם כי פחדתי שהיא לא תצטלם איתנו וגם אם כן פחדתי שלא יראו אותי! אני לא הכי גבוה בעולם, וכל שלושת חבריי היו בשורה הראשונה ואני מאחוריהם. הם התכופפו בשבילי, וכשהצטלמנו איתה קיוויתי שיראו אותי! "בואי לישראל.. אנחנו אוהבים אותך" אמרנו לה בחשש. בתקווה שהיא תשמע. בזמן שהיא מצטלמת עם הגוש הסופי. "I Love you too.. And i would like to!" ואז צרחנו על עצמנו כדי לא להבהיל אותה. היא נכנסה לאוטו, אמרה לכולם יפה שלום אחרי שנתנה לכל מי שביקש שם חתימות ובסגנון - וכשהיא נסעה, כולם התפזרו תוך מספר שניות. נותרנו אני וחבריי לבד, הסתכלנו אחד על השני ופשוט צרחנו ברחובות מאנצסטר!
" יש לנו תמונהההה עם ניקי מינא'זזזזזזז " אני כמובן לא יכולתי שלא להקליט לכל הקבוצות ווצאפ שאני לוקח בהם חלק את הדבר, וההתרגשות הייתה בלתי ניתנת לתיאור. כבירה! חיכינו שלושה ימים לתמונה שבסופו של דבר הגיעה! ראו אותי! זה העיקר! לא אכפת לי שהיא הייתה כולה מכוסה, לא היה אכפת לי שלא עמדתי בדיוק ליידה, לא אכפת לי שזה עם עוד אנשים - אני כ"כ גאה בעצמי שחיכיתי שם, כלכך גאה בעצמי שהגשמתי חלום, כלכך גאה בעצמי שיש לי תמונה עם האישה הזו. אחת הנשים הגדולות בחיי!

(אני הראש המחייך המציץ.. מזל שיש לי אוזניים אחרת החיוך ממזמן היה יוצא לי מהפרצוף - בשורה השנייה, שלושת אלו שלפניי הם החברים המקסימים שלי שאיתם חיכיתי שעה וחצי בכפור והמון אופטימיות! )

אגב, גם הצטלמתי עם הרקדנית שלה (דלה) כשהיא באה למלון שלנו (בהפתעה) יום אחרי המופע! היינו בשוק. היא ראתה את התמונות והגיבה באינסטגרם האישי שלי. היא מקסימה! דיברנו איתה 10 דקות על ישראל ועל כמה חשוב שהן יבואו.. היא אמרה שהיא מסכימה ושזה מתסכל אותה שיש הרבה מעריצים של ניקי ברחבי העולם שלא יכולים לחוות את המופע! את התמונה לא אפרסם פה, כדי לא לגנוב לתמונה עם ניקי את הפוקוס (לא שאפשר אבל בסדר... )
עד היום אני צופה בסרטונים. מעל חודש אני מנסה לחשוב על מילים לנסח. בסה"כ אני חושב שהכתבה יצאה בסדר גמור! אחרי המון טיוטיות וניסיונות, אני חושב שהעברתי בצורה תמציתית (כי מעבר, באמת שזה בלתי אפשרי) את כל רגשותיי ותחושותיי. אני עדיין מתגעגע.. אני אתגעגע עוד הרבה זמן! אבל לפחות אני יודע ומקווה שאצליח לבוא לעוד מופעים שלה בהמשך הקריירה.. לשם אני ממשיך לשאוף!