הרבה לא מבינים מי זו נטליה קילס, וגם אם כן, מי היא נטליה קילס האמיתית בשבילי. הרבה מתפלאים לשמוע שהיא עומדת בשורה עם שתי האמניות האהובות עלי ניקי מינא'ז ומדונה, אז הנה רק טעימה קטנה, לאחד השירים שלה, לאחת מתוך אלף סיבות אחרות ללמה היא בין האמניות האהובות עלי ביותר. בין המשפיעות עלי ביותר. ובין הקולעות שיש עבורי.
שבת בלילה הוא אחד השירים הכי אהובים על נטליה ואחד השירים הכי אהובים עלי. מעבר, גם הקליפ וגם השיר הם בין היצירות האישיות ביותר של נטליה. בראיון כשנשאלה על הקליפ\שיר אמרה נטליה "אני מצטערת אמא, אבא, אבל השיר הזה נכתב על הילדות הדפוקה שעברתי איתכם!" למי שלא יודע, לנטליה היה עבר קשה עם ההורים שלה. אבא שלה היה מהמר ונרקומן ואמא שלה הייתה אישה מוכה. נטליה אומרת בשיר " אל תגיד לי שאני בלתי ניתנת לתיקון, אתה אפילו לא יודע איך זה מרגיש להיות בת 16 ללא מקום ללכת אפילו" (מופנה לאבא שלה\לגבר בחייה) נטליה בשלב מסויים יצאה מהבית להגשים ולחפש את עצמה. מיותר לציין את כל הדרך שעברה עד שהגיעה ל- "חוף מבטחים" ואולי ההורים שלה ודווקא הצרות מהבית גם חישלו אותה והפכו אותה לבוגרת עוד לפני שבכלל היה לה את הזמן להתבגר בקצב שלה, אבל הם גם זימנו לה הרבה צרות בעתיד. גברים שניצלו אותה, רגעי שפל וכו.
"גלולות נופלות כמו יהלומים מתוך הנרתיק שלי" הוא רק אחד מכמה המשפטים החזקים ביותר בשיר. כנערה היו נופלים לה "גלולות" מתוך התיק, כמו יהלומים, משמע היא צרכה בהן הרבה בזמנו, משמע היה לה את הצורך כנערה לצרוך בזה רבות, מה שמעיד על מה שזה מעיד.
עם כל הצער והכאב, נטליה אומרת אמרה מאוד מפתיעה שמסכמת את כל השיר, שגם דברה עליה בראיון. בגיל 15 המשטרה באה ולקחה את אבא שלה ממנה. היא פשוט התחילה להבין שמעתה, בגיל הזה, בסיטואציה הזו, היא מתחילה לנהל את החיים שלה היא אדם לעצמה והיא תרוץ אחרי החלומות והשאיפות שלה. שום דבר לא יעצור אותה. שום דבר לא יגרום לה לבכות או לרחם על עצמה. היא לא תתעכב, מעתה היא תתחיל לפעול! "לא משנה כמה העולם נראה כאילו הוא הולך להסתיים, הוא לא. לא בשבילך לפחות. כי אתה לא מספיק חשוב בשביל זה, זה רק עוד שבת בלילה. תפסיק לבכות"
בסוף הקליפ מתקבצים כולם ל-"שבת בערב משפחתי" לצפות בסרטון היום הולדת של נטליה בילדותה. מעיד על תקווה עתידית למצב טוב יותר במשפחה שלה, בתוך הקליפ, שמשקף מה המצב הטוב הנוכחי בחיים שלה כיום עם המשפחה בעצם.
בתור נער שעובר המון, שעבר המון וכנראה ימשיך לעבור המון - עם כמה שזה נשמע קלישאתי אבל מה לעשות כולנו עוברים דברים מין הסתם לא ככה? הגישה הזו מחזקת. לדעת לקחת הכל בפרופורציות ותמיד לדעת שיכול להיות יותר גרוע. תמיד להסתכל על הצד הטוב ביותר ותמיד לדעת שאם המצב שלנו נוראי, תמיד יהיו כאלו עם מצבים פי 2 יותר נוראים מאתנו. ומה נעשה? נבכה? אומנם זה עוזר ומשחרר בהתחלה, אבל בשלב מסויים זה הופך לחסר תועלת. נקום ונעשה מעשה! נבין פרופורציה מה היא, ונקח את אותו יום שבו קורא לנו משהו רע, לסתם יום. שעבר, שיחלוף. כשסוף העולם יגיע, הוא לא יגיע במיוחד בשבילנו. כמו שנטליה אמרה, אנחנו לא עד כדי כך חשובים בשביל זה. אז נשאר אופטימים ונדע שמכאן יש תמיד אופציה לעלות למקום טוב יותר.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה