ביקורת אלבום The Altar - Banks

עטיפת האלבום The altar 

מנסה למצוא משפט להתחיל איתו את הפוסט ולא הכי מצליח.. טוב נו הנה הצלחתי.
לא יכולתי שלא לכתוב את הפוסט הזה ולפרוק את מה שאני מרגיש וחושב בזמן האזנתי לאלבום הטוב ביותר שיצא השנה, The altar, של אחת מהאמניות האהובות עלי בנקס.
אלבום הבכורה שלה יצא ב-2014, ספטמבר, לפני שנתיים בלבד ומאז זה כבר היה סיפור אהבה. את בנקס הכרתי קצת לפני אבל התאהבתי באופן מלא עם צאת האלבום הראשון. במשך השנתיים בין Goddess לבין The altar, האלבום החדש חוויתי את Goddess והוא הפך לבין האלבומים האהובים עלי אי פעם. לאחר תקופה קצרה כבר רציתי עוד ממנה על-אף שהרגשתי ותמיד ארגיש מסופק מ- Goddess.
הציפיה לראות מה בנקס תביא באלבום שלאחר מכן הייתה בלתי ניתנת לתיאור. זה מעבר ללחכות שהאמן האהוב עלייך יוציא אלבום, זה לא לדעת איזה אחד הוא יוציא. תמיד הציפיה לאלבום השני היא הכי מותחת. האם הוא יתעלה על הראשון? האם היא תשאר ברף ובסטנדרט המצופה ממנה? האם היא תשנה סגנון? מה היא עוד יכולה להביא?
השאלות האלו היו רק קומץ משאלות שהיו בראשי מרוב ש- Goddess הרשים אותי לא חשבתי שהיא באמת תוכל להביא אלבום שיתן לו פייט או בכלל יתעלה עליו.
אני לא נותן להתלהבות שלי לדבר כרגע ולהגיד ש-The altar מתעלה על Goddess עם כמה שזה נשמע בלתי אפשרי, אני אתן לזמן לדבר ולהגיד את שלו. אבל רק מזה אתם יכולים להבין כמה האלבום החדש השפיע עלי.

מתוך Fuck with myself, סינגל הבכורה.
למעבר לשיר + לקליפ לחצו

יש משהו בבנקס שגורם לי להתאהב ולהתפנט במוזיקה שלה. אני מודה שאין הרבה אמנים כאלו ויש אמנים שאני אוהב כביכול יותר ממנה אבל הם לא מצליחים לעשות לי מוזיקלית את מה שהיא עושה לי. זה לא רק הטקסטים, זה לא רק הסיפורים והקונספטים שהיא מדברת ומספרת עליהם בשירים, זה לא רק ההפקות ואיך שהשיר עצמו נשמע, זה לא רק ההגשה המדוייקת והקולעת שלה - זה הכל ביחד כמכלול אחד גדול. כחבילה. בנקס יודעת להגיש אל השולחן את כל הארוחה. ארוחה גדולה כזו שכוללת מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוחים ועוד דואגת לעצב את השולחן בדקורציה הנכונה, לבחור את המלצרים הנכונים שידעו להגיש את הכל כשורה והחוויה הכללית לא יכולה להיות פחות ממושלמת. כזו היא.
עברתי דברים בחיים כמו כל אחד בערך.. אני לא חושב שעברתי פחות או יותר מאחרים אבל אני כן יודע שעברתי. המוזיקה תמיד הייתה שם עבורי ואני יודע שהיא לא רק הייתה שם עבורי אלא הייתה שם עבור כל אחד ואחד שנותן למוזיקה לפעמים לדבר בשמו. המוזיקה של בנקס לא רק מדברת בשמי, היא גם צועקת בשמי היא גם בוכה בשמי והיא גם מתארת בשמי. הכל בה מרגיש לי תמיד כל כך נכון וכל כך אמיתי. היא תמיד הפתיעה אותי גם כשזה הגיע לשיאי שיאים שלא חשבתי שהיא תצליח להתעלות עליהם מוזיקלית. תמיד היא הצליחה ליצור שיר יותר מפתיע מהקודם לו, תמיד היא הצליחה ליצור שיר שקולע יותר לסיטואציה שעברתי בחיי יותר מהקודם ותמיד היא הצליחה ליצור שיר יותר טוב מהקודם. אני מעבר למעריך אותה, אני מעריץ את האישה הזו ואת הסיפור חיים המדהים שלה. את הפרידה הענקית שעברה בחייה וגרמה לה לכתוב את "אלה" וכנראה גם את "המזבח". היא מודל לחיקוי.  היא מינית עוצמתית חזקה עצמאית ונשית. היא מצליחה לעבור את הדרך גם כשיש הרבה קשיים באמצע ועושה זאת בגאון.
השוני העיקרי ב-The altar מ- Goddess זו ההתפתחות שלה. ב-Goddess היו הרבה שירים ואווירה כללית של מישהי שנפגעה ממערכת יחסים שחוותה ומספרת על זה בפתיחות לב. גורמת לך, כמאזין, להתחבר ולהזדהות עם הכאב. לא יכולת שלא להתרגש, לא יכולת שלא להישאב לסיפורים ולעלילה. אבל בנוסף, היו מעט שירים שבהם ניסתה לשדר את ההפך, דמות לא פגיעה, דמות חזקה ואיתנה שנלחמת במגדר הגברי כאישה חזקה ודעתנית. "אלה" לדוגמה, שיר הנושא באלבום הבכורה, מדבר על כך שהאדם שעליו היא שרה לאורך כל האלבום איבד אותה וזה הפסד נטו שלו. היא מדמה את עצמה לאלה, אישיות חזקה ועליונה שלא מתעסקת בשטויות שהולכות על הקרקע ונשארת בעמדה הגבוהה שלה. ב- The altar, זה בדיוק ההפך. הרבה יותר שירים כמו Goddess, שירים "חצופים" ו- "סאסיים" עם אותה גישה כמו של השיר "אלה" באלבום הראשון. שירים שמתעסקים בתהליך שהיא עברה ולאו דווקא רק בפצעים ובכאב. היא ללא שום צל של ספק חושפת את הפצעים גם באלבום החדש, אבל הפעם היא מציעה אלטרנטיבה: התמודדות בחוצפה ונשיות.
אומנם זה אחד השירים הפחות אהובים עלי באלבום (באופן יחסי כי את כולם אני אוהב-הפתעה) אבל Fuck with myself שהוא גם הסינגל בכורה מייצג בדיוק את הקונספט המיוחל. מסר נשי וכוחני שבו מדובר על אישה "שההתעסקות" שלה כביכול הוא רק בעצמה, ולא בצד השני. היא יכולה גם להסתדר בלעדיו כי היא מספיק חזקה בשביל זה.

♥

כמו שאמרתי, בנקס מציגה הפעם תהליך. אנחנו יכולים לראות זאת גם בליריקה וגם במקצבים של השירים. הפעם? אין יותר מדי בלאדות שקטות ואקוסטיות וגם אם יש במילים עצמן מסתתרות משמעויות פחות פגיעות ויותר כאלו שממשיכות לייפות את הדמות שבנקס מנסה ליצור כאן - דמות חזקה. שזה בעצם המוטיב.
"Gemini feed" הוא הסינגל השני מהאלבום, ובעיני? השיר גם הכי טוב באלבום. עם כל ההתלהבות שלי כרגע מהשירים החדשים, אני עדיין חושב שהוא הטוב מכולם. יצא לפני כחודשיים וכבש אותי משמיעה ראשונה. זה לא רק המילים ההגשה וההפקה כמו שאמרתי למעלה, זה הכל כמכלול. בשיר בנקס מדברת על אותו בחור שדאג להנמיך אותה כי הוא לא היה מספיק טוב בעיניו והיה חייב אישה שתהיה בגובה עיניו - דבר שעלה לבנקס. בנקס הייתה דכאונית כשהוא היה כי הם ניזונו מחבל הטבור אחד של השני ממש כמו תאומים ברחם והשפיעו אחד על השני בתחושות וברגשות. בנקס בסופו של דבר הצליחה להתעורר מזה ולהתאפס על עצמה. "ולחשוב שעוד היית צריך להביא אותי אל המזבח" - בנקס משחזרת את זה שהיא עמדה להתחתן עם האיש שגרם לה לעצב ודכאון רק בגלל שהיא הייתה אוהבת וקשורה אליו כל כך. השיר הזה לא רק מייצג תהליך, הוא מייצג תהליך החלמה. תהליך החלמה שכולנו צריכים לייחל לעצמנו לעבור במקרים דומים שכאלו.
"Weaker girl", אחד מהשירים הבולטים באלבום בעיני מצליח להתחבר למה שאני שדברתי עליו כאן. היא פונה אל הגבר מן העבר ואומרת לו שהוא היה צריך ילדה חלשה כמו שהיא נהגה להיות אך כרגע היא שואפת למישהו שיהיה חזק ואיתני כמוהה. הוא חלש בעיני, והוא צריך לחפש את הילדה החלשה כי היא כבר לא באותה משבצת.

מינית, עוצמתית, חזקה, עצמאית ונשית. מתוך הקליפ ל- Gemini feed
למעבר לשיר+לקליפ לחצו 

מה שאני אוהב באלבום, שאולי זה פרט קטן ושולי בעיניכם, אך בעיני יש פה איזו שהיא גדולה. אני אוהב שבנקס לא הולכת על התבנית הברורה של בית, פרה פזמון, פזמון שבו יש את שם השיר שחוזר על עצמו מספר פעמים או פעם אחת בבירור ואז חוזרים לאותה מתכונת עד סוף השיר. בנקס יכולה לפתוח שיר עם הפזמון או עם הפרה פזמון ואף לא להזכיר יותר מפעם אחת את שם השיר בכל השיר עצמו. קחו לדוגמה את Trainwreck שזו אחת מהרצועות המבריקות באלבום בעיני הן מבחינת הפקה (אחת המגניבות שלה אי פעם) והן מבחינת הליריקה - היא לא צריכה להזכיר את המילה Trainwreck יותר מפעם אחת בשיר עצמו בשביל להעביר את המסר. היא מצליחה להעביר אותו בדרכים אחרות. זה גם בא לידי ביטוי ב-Gemini feed שחוץ מלהזכיר פעם אחת את הצירוף בסוף הבית השני היא לא חוזרת על כך שוב.
Poltergeist, שגם, אחת משלושת הרצועות הכי טובות באלבום ללא שום צל של ספק, בכלל לא מזכירה בה את שם השיר בתוך השיר עצמו - כי מסופר כאן סיפור. קשה לספר סיפור כשאתה מזכיר את שם השיר בתוך השיר כמה פעמים, ופה, בנקס מצליחה לספר סיפור. סיפור על מישהי שנמצאת במקום גבוה בחיים שלה, על פסגה של הר, מבודדת ובמקום אחר לגמרי מהאדם שפגע בה.  בשיר היא מתארת את עצמה כמישהי שנרדפת ע"י רוח, הרוח, היא כמובן האדם שעליו היא מדברת בשיר, שלאורך השיר מדמה לו את התכונות של רוח רפאים (מישהו בלתי נראה שמגיח באופן פתאומי ומטריד את האדם) רק שבמקום לנוס על נפשה היא מתמודדת איתו בתעוזה כפי שציינתי למעלה. וכשהוא מעז להופיע מולה, מתמודדת מולו בתעוזה (חותכת את כתפיו) ואף צינית כלפיו (האם השגת כבר את הכסף שכל כך רצית?) - המסר שחוזר על עצמו בכל השיר ובכלל בכל הקריירה - אישה חזקה שיודעת להתמודד!

אווטייק מתוך צילומים לבילבורד. 2014

אני רק ארצה לדבר על עוד ארבעה רצועות אהובות וטובות מן האלבום. Judas שהוא שינוי מרענן לבנקס, התבנית שלו בנויה כשל שיר פופ שיכול להיות חביב הרדיו אך עדיין יש בו את הטוויסט המיוחד שלה. היא מצליחה לשמר את הקסם שלה ועל הדרך להביא משהו די מיינסטרימי. אוהב את זה! שלא נדבר על הסיפור האדיר. היא מדמה את יהודה איש קריות (האדם שבגד ושהסגיר את ישו והיה חברו הטוב) לאדם שפגע בה ותקע לה סכין בגב. רק שמרוב שהיא כבר הייתה חסרת רגש אליו היא אפילו לא מרגישה את הסכין שתקע לה בגבה. היא גורמת לו להתנצל על כך שאמר שהיא לא יכולה לעשות את הכל בעצמה (לאורך האלבום יש מספר פעמים שהיא מדברת על כך שהיא עשתה דברים בעצמה כאישה עצמאית ולאורך הדרך קיבלה זלזול מן הצד השני, היא גם דברה על זה בראיון האחרון שלה שבגלל שהיא בחרה את עטיפת האלבום, את התמונות שהיא רצתה להציג ואת איך שהקליפים שלה יראו - אנשים חשבו עליה שהיא כלבה. אבל אם גבר היה עושה את הדברים הללו, היו מתייחסים אליו כאל בוס). This is not about us שאני חייב לציין שזו בין הרצועות המפתיעות שלה. היא לא מספרת יותר מדי דברים חדשים או שונים, אבל היא פשוט כיפית. באמת שזה פשוט כיף לקבל ממנה גם שירים כאלו. שירים קצביים שעדיין משמרים את הקסם שלה ומצליחים לקלוע למטרה. השיר מהנה ובעיני אחד מהשירים החשובים באלבום על אף שליריקלית הוא לא באמת משרת את המטרה. מבחינת נוכחות הוא הכרחי ללא שום צל של ספק. To the hilt שהיה לאחד הפרומואים (יצא לפני שהאלבום יצא) וכבש אותי. שיר מרגש ברמות שחושף את הצד הכי פגיע שלה בתוך האלבום בעיני (על אף שלפי מה שנראה, היא מייחסת חשיבות גבוהה יותר ל- Mind games ו- Mother earth המדהימים בכל הקשור לחשיפת הצד הפגיע ביותר שלה באלבום) ו- 27 Hours שזו הרצועה האחרונה באלבום (אם משלבים את הדלוקס ואת הסטנדרט, הדלוקס כולל רק את הרצועה הזו) - שבדיוק אני שומע אותו כעת ומקבל צמרמורות כאילו שמעתי זאת בפעמים הראשונות. מבחינה ליריקלית הוא לא עמוס בתוכן, אבל בעיני הוא קולע. השיר הזה הוא כמו פצצה מתקתקת (אירוני שהשיר מדבר על רצח, מטאפורי נקווה) שמתחיל מאוד מאוד שקט ומתפרץ באופן די פתאומי בפזמון אל משהו מאוד עוצמתי וחזק. כל המעבר הזה פשוט גדול מהחיים. היא נשמעת מדהים, אולי בין המדהימים באלבום ואני מאוהב בהפקה של השיר הזה.

 בנקס הוציאה שיר עם ויז'ואלס בשם Better שלבסוף לא נכנס לאלבום, אבל ברצוני לזקוף לו זכות כי מגיע לו להיות כאן. הוא לא חלק מהאלבום, אבל הוא חלק ממנה ומהתהליך אל The altar.

מתוך הקליפ ל- Better

חשוב לי להודות לה על היצירה, וכמובן לכם על הקריאה. לכתוב את כל זה לגמרי רק מעצים את האהבה שלי אל האלבום הזה. הוא הולך להישאר איתי להרבה מאוד זמן.. מבחן הזמן יעיד כמובן, אבל האינטואציה שלי אומרת כך. הוא האלבום הטוב ביותר ששמעתי השנה זה כן, והוא כמו גלולה מוזיקלית עבורי כרגע.
חמישה רצועות מומלצות: Trainwreck, Gemini Feed, This is not about us, Weaker girl, Mind games
חמישה רצועות אהובות: Trainwreck, Gemini feed, Poltergeist, Judas, 27 Hours.

בנקס חמישה ימים לפני צאת הסינגל הראשון Fuck with myself , ביום שסיימה לעשות את האלבום.